מאירי על מכות י״ד ב

« מאירי על מכות י״ד ע״א מאירי על מכות ט״ו ע״א »

1 מכות פתח ↗

וְאִידַּךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְחַלֵּק כָּרֵת לַמְפַטֵּם וְלַסָּךְ.

2 מכות פתח ↗

וְאִידַּךְ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִנַּיִן שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ וְגוֹ׳״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ.

3 מכות פתח ↗

״וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ״. בִּשְׁלָמָא הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא – כְּתִיב עוֹנֶשׁ וּכְתִיב אַזְהָרָה: עוֹנֶשׁ – דִּכְתִיב: ״אֶת מִשְׁכַּן ה׳ טִמֵּא וְנִכְרְתָה״. אַזְהָרָה – ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״. אֶלָּא טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, בִּשְׁלָמָא ״עוֹנֶשׁ״ כְּתִיב – ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, אֶלָּא אַזְהָרָה מִנַּיִן?

4 מכות פתח ↗

רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״, לָא שְׁנָא לִפְנֵי זְרִיקָה וְלָא שְׁנָא לְאַחַר זְרִיקָה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר קְרָא ״טוּמְאָתוֹ״ ״טוּמְאָתוֹ״, וְכִי כְּתִיב ״טוּמְאָתוֹ״ – לְאַחַר זְרִיקָה הוּא דִּכְתִיב! הָהִיא מִ״בְּכׇל קֹדֶשׁ״ נָפְקָא.

5 מכות פתח ↗

וְרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ! דְּאִיתְּמַר: טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקֹּדֶשׁ, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵין לוֹקֶה, הָהוּא אַזְהָרָה לִתְרוּמָה הוּא דַּאֲתָא!

6 מכות פתח ↗

וְאַכַּתִּי, לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים! דְּאִיתְּמַר: טָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה.

1 זה שביארנו שכל שיש שם גופים מוחלקים או שמות מוחלקים חייב על כל אחת ואחת לא סוף דבר כשהוזכר כרת בכל אחד מן השמות אלא אפי' לא הוזכר אלא כרת אחד לשניהם הואיל ונתחלקו בלאוין מעתה מפטם וסך שאין שם אלא כרת אחד איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו וכו' הואיל ונתחלקו בלאוין שהרי נאמר על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו הרי הלאוין מחלקין את הכרת לחייב שני חטאות על שגגתן וכן כל העריות שנכללו בכרת אחד:

2 הנדה הרי היא כשאר עריות שבתורה ולעולם אין האשה טמאה נדה עד שיצא דמה דרך ערותה לא דרך דופן לא עוד אלא אפי' ביוצא דרך ערותה דוקא כשבא מן החדר והוא המקור אבל הבא מן העליה טהור שאינו אלא דם מכה שבמעים או שבכבד וכיוצא באלו כמו שיתבאר במקומו:

3 כהן טמא אסור לאכול בתרומה בין טהורה בין טמאה אלא שבטמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה אבל בטהורה לוקה שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל זכרים ונקבות הוי אומר זה תרומה שהקדשים אין נאכלין אלא לזכרי כהונה אע"פ שחזה ושוק נאכלין אף לנשים מ"מ כשחוזרת לבית אביה בלא זרע חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק:

4 טמא שנגע בקדש עבירה היא בידו שאסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה מפני שהוא פוסלם ומ"מ אינו לוקה בכך ומה שכתוב בכל קודש לא תגע אזהרה לאוכל הוא שנאמר בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף נגיעה דבר שיש בו נטילת נשמה ר"ל כרת וזו היא אכילה שהנגיעה מ"מ אינה בכרת לדברי הכל ואף התרומה אסור לטמאה שכל שבקדשים אסור להורידו למטה ממדרגתו ודוקא בתרומה של ארץ ישראל שהיא מן התורה אבל תרומת חוצה לארץ הואיל וכבר היא טמאה מדבריהם בטומאת ארץ העמים מותר לטמאה בטומאת התורה והוא שאמרו נדה קוצה לה חלה בחוצה לארץ שאע"פ שהוזהרה על האכילה לא הוזהרה על הנגיעה:

5 ולענין ביאור מיהא מה שאתה רואה מן הסוגיא לר' יוחנן שחמורה לו נגיעת תרומה ללקות עליה יותר מקדשים יראה הטעם מפני שתרומה קלה אצלו ויבא בה מנגיעה לאכילה:

6 טמא שאכל בשר קודש כבר ביארנו שהוא בכרת בין שהיה הקדש טהור בין שהיה הקדש טמא ואזהרתו מבכל קדש לא תגע כלומר לא תקרב לאכלו ואין חיוב כרת זה חל עד שיאכל ממנו אחר זריקת הדם אבל אכלה קודם זריקת הדם פטור מן הכרת וכן אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כך פירשו בסדר קדשים כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה שאין מותר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה:

« מאירי על מכות י״ד ע״א מאירי על מכות ט״ו ע״א »